אֵין לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת
מילים: אהוד מנור
לחן: קורין אלאל
אֵין לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת
גַּם אִם אַדְמָתִי בּוֹעֶרֶת
רַק מִלָּה בְּעִבְרִית חוֹדֶרֶת
אֶל עוֹרְקַי, אֶל נִשְׁמָתִי.
בְּגוּף כּוֹאֵב,
בְּלֵב רָעֵב,
כָּאן הוּא בֵּיתִי.
לֹא אֶשְׁתֹּק, כִּי אַרְצִי שִׁנְּתָה אֶת פָּנֶיהָ,
לֹא אֲוַתֵּר לָהּ,
אַזְכִּיר לָהּ
וְאָשִׁיר כָּאן בְּאָזְנֶיהָ,
עַד שֶׁתִּפְקַח אֶת עֵינֶיהָ.
אֵין לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת
עַד שֶׁתְּחַדֵּשׁ יָמֶיהָ
עַד שֶׁתִּפְקַח אֶת עֵינֶיהָ.
אודות השיר: אהוד מנור כתב את השיר כתגובה מאוחרת למותו של אחיו הצעיר במלחמת ההתשה. השיר חובר בשנת 1981 והוקלט לראשונה על ידי גלי עטרי בשנת 1986.
שירו של אהוד מנור מוכר לכולנו בעיקר כשיר מחאה מרטיט, אך מאחוריו עומד סיפור מרגש לא פחות:
היה זה סוף הקיץ, 1968. מלחמת ההתשה הייתה בעיצומה וליד תעלת סואץ שבסיני, בקרב בפורט תאופיק, נהרג התותחן יהודה ויינר.
החדשות הנוראות מכל הגיעו אל משפחתו של הצעיר, ואחיו הגדול לא ידע את נפשו מרוב יגון וזעם על מותם המיותר של חיילים רבים בזמן המלחמה. אותו אח שכול, אהוד מנור (לשעבר ויינר) כתב שירים רבים לאחיו המנוח, אך הכאב המשיך ללוות אותו שנים רבות לאחר מכן.
בשנת 1982 כתב את השיר "אין לי ארץ אחרת" כתגובה נוספת, מאוחרת, למות אחיו; הוא הרגיש שהמילים "אין לי ארץ אחרת" מבטאות את הקשר של העם לארץ, וכי עצם היותה המקום היחיד שיש לנו נותן לה משמעות – כך יש פשר לאובדן הבלתי נתפס ואפשר להתמודד עם כאב השכול.
אהוד מנור העביר את המילים לקורין אלאל שהלחינה אותן. ב-1986 גלי עטרי הקליטה את השיר, שנעשה פופולרי במהרה; בשל מועד פרסומו, טעו כולם לחשוב כי מדובר בשיר מחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה. ואכן, ברבות השנים השיר שימש כהמנון למחאות נוספות, אך הצליח תמיד להזכיר לנו שאין לנו ארץ אחרת.
לינק לעמוד השיר בספרייה הלאומית:
לינק לארכיון המדינה – אהוד מנור
פרשנות מויקיפדיה:
הטענה המרכזית של הכותב מופיעה בשורה הראשונה - "אין לי ארץ אחרת". לאחר שורה זו מופיעות המילים "גם אם אדמתי בוערת" שמביעות את ההתנגדות של אנשים שטוענים כי האדמה בוערת וכי היצמדותו לארץ מסכנת אותו ואין לה הצדקה. שורה זו גם מראה את הנאמנות של הכותב לארץ למרות כל החסרונות שבה. הוא "מביא בחשבון" את עמדתם, וחוזר אל ביסוס עמדתו: "רק מילה בעברית חודרת אל עורקי אל נשמתי", כלומר מראה את אהבתו וחיבורו לשפה העברית. המילה "רק" מדגישה את הזיקה העמוקה לשפה העברית ופוסל את כל הלשונות האחרות. בהמשך חוזר ומצדיק הדובר בשיר את "דברי המתנגדים", ומסייג את דבריו: אמנם "בגוף כואב, בלב רעב", ועובר אל המסקנה הסוגרת את מעגל הטיעון: "כאן הוא ביתי". בבית השני חוזר הדובר בשיר לדיאלוג עם מי שעשוי לטעון אחרת ולשמוט את הקרקע מתחת לרגליו. הוא מצהיר כי הוא ער לכך שארצו "שינתה את פניה", אולם מצהיר כי בכוונתו להיאבק ולא לוותר "עד שתפקח את עיניה".
עופרה פוקס-מנור ואהוד מנור. צלם: חנוך חסון
ימי בנימינה
מילים: אהוד מנור
לחן: מתי כספי