כתבה: נילי כרמל-יונתן

מבוא  כללי

השיר פורסם לראשונה בקובץ "שירים לאורך החוף", אשר המהדורה הראשונה שלו ראתה אור בשנת - 1962 .

בסוף שנות  ה - 70  הלחין אותו שלמה ארצי, וההצלחה של השיר המולחן הביאה אותו, מחדש, אל הקהל הרחב.

במהלך השנים  ניתנו לשיר פירושים שונים, בעיקר בניסיון לשייך את "האיש ההוא" לאישיות ציבורית זו או אחרת לאחר מותה, כמו למשל ליצחק שדה, ליגאל אלון, למשה דיין ואחרים. גם אנשים פרטיים הירבו לצטט את השיר בימי זיכרון ליקיריהם או על גבי אבני מצבות, מתוך הזדהות עם מילות השיר, המציגות, ברובד הגלוי, מעין שיר מספד להוויית חיים אנושית, שלמה, שורשית ואמיתית.

לאחר רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, ברביעי בנובמבר 1995,  הפך השיר למעין תפילה, אותה נשאו ילדי-הנרות, בכיכרות, לעילוי נשמתו של אדם,  מצביא ומנהיג דמוקרטי ורודף שלום.

 בעקבות התופעה הגורפת הזאת, בחר המשורר להקדיש (ברבים ובכתובים) את השיר ליצחק רבין, שהיה ביניו "הצבר האולטימטיבי", שנולד בירושלים ועשה את דרכו מבית הספר החקלאי בגבעת השלושה ( שם למדו יונתן ורבין באותה הכתה) לבית הספר החקלאי "כדורי", ומשם לפלמ"ח, לצה"ל, ולמשרד ראש הממשלה. האיש שהיה רמטכ"ל הניצחון במלחמת ששת הימים, שגריר ישראל בארה"ב, שר ביטחון וכיהן פעמיים כראש ממשלת ישראל. אדם שצמח על אדמתו, ישראלי שורשי שהשררה לא פגעה ביושרתו ובעממיותו, שבנה את עצמו במו ידיו, הקדיש את מפעל חייו לשלום ולביטחון של ארצו ועמו ונרצח, בידי רוצח נתעב, בכיכר העיר, כששיר השלום נישא על שפתיו וחזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו מקנן בלבו.

מבוא  ספרותי

הספר "שירים לאורך החוף" (1962) של נתן יונתן, מציין נקודת מפנה בשירתו של המשורר.

יונתן, שפרסם את שירו הראשון בשנת 1940, הושפע,  בראשית דרכו, כמו כל שאר המשוררים בני דור הפלמ"ח, ממשוררי תקופת התחייה, בהם  ח.נ. ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמן ואחרים, והעיקר מארבעת עמודי התווך של השירה העברית החדשה: נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג ורחל.  שירתו הלכה שבי אחר הקונבנציות של חרוז, משקל ובית, אחר הוירטואוזיות הלשונית המבריקה  שהיציגה שירת שלונסקי אחר הציוריות הלשונית הצבעונית, החדשנית והניגוניות האלתרמנית, הפשטות והרכות, לכאורה, של שירת רחל ועומק הנשיות וההתלבטות בין שתי ארצות מולדת של שירת גולדברג . בראשית דרכו השירית זרמה שירתו, מבחינה תימטית, עם תחושת השליחות, השייכות והזהות הקולקטיבית של החלוצים בוני הארץ, והלוחמים במערכות לשחרור ולעצמאות מדינת ישראל, כמו גם שירתם של משוררים חשובים אחרים מבני דורו. גם הימבים והאנפסטים של אלתרמן התחברו באזני רוחו לזרימה הרתמית של האפוסים היוניים הקדומים ושל הסונטות של שירת אנגליה במיטבה אותה למד, קרא והעריץ.

לאחר קום המדינה, בראשית שנות החמישים, החל להישמע קולה של שירה אחרת. את קולו של ה"אני" הקולקטיבי (ה"אנחנו") כבש האגו של היחיד. התימטיקה השתנתה, את מקום ההתלהבות והפאתוס תפסה האירוניה, אשר "שחטה" את כל הפרות הקדושות, והעמידה את כל הערכים הפואטיים והלאומיים במבחן הספק ובסימן שאלה. מתוך הצורך העמוק לבדוק הכל מחדש, גם את גבולותיה של השירה, הוזנחו, ואף נדחו דחייה שרירותית ותקיפה קונבציות שיריות כמו המשקל הטוני-סילבי, שאפיין את שירת ביאליק ולאחר מכן את שירת שלונסקי ואלתרמן, הבית והחרוז חדלו למלא  תפקיד מרכזי בעיצוב השיר, והלשון היומיומית כבשה לה מקום של כבוד בטכסט השירי. לא עוד לשון חגיגית וגבוהה, כי אם לשון דיבור ואף סלנג.

בעקבות השפעתן של הנורמות החדשות בשירה, עברו אחדים ממשוררי דור הפלמ"ח תהליך של השתנות תוך הטמעה של הפואטיקה החדשה. תהליך פורה זה איפשר להם לשמור על זהותם הספרותית ובו זמנית גם להתחדש ברוח הזמן, ולהבטיח בכך את תוחלת חייהם הספרותיים לאורך שנים. 

נתן יונתן היביט מן הצד, בהשתאות וברגשות מעורבים במהפכה ובנושאי הדגל שלה שכתבו לה מניפסטים בדמות שירי תהילה והחליטו לשנות את עולם השיר בן לילה.

בתחילת דרכו השירית, למרות הקולקטיביזם הרעיוני, כביכול, שאפיין חלקים מן התמתיקה שלה 

חבלי היצירה שאפיינו את התהליך המסובך הזה קיבלו, אצל יונתן, ביטוי  בולט ומרשים בספרו "שירים לאורך החוף": "שוב החורף חורש את הים / לא שכחנו כל מה שהיה / אך נתחיל מחדש לשורר/  אם נוכל, כמובן, אם נוכל. / בינתיים דבר מה פה עבר / ושרים כאן באופן אחר..." ("שירים לאורך החוף" עמ' 20) , אפשר למצוא בשיר את השילוב של לשון דיבור ולשון גבוהה,  אירוניה  ושאר מאפיינים  של השירה המודרנית.

השיר "האיש ההוא", שנדפס באותו ספר, הוא אחד השירים הראשונים בו ויתר יונתן, לפחות למראית עין, על תבניות קונבנציונליות של שירה, שאפיינו את ספריו הקודמים.  השיר כולו הוא בית אחד ארוך. אין תבנית של חריזה קבועה  בסופי השורות, השיר משלב לשון גבוהה, עם לשון דיבור יומיומית, ממעט בסימני פיסוק תקניים, דבר היוצר תחושה של גלישה משורה לשורה,  יוצר מתח בקריאה ומשרה אווירה פרוזאית משהו, יסוד בלדיסטי של מעין-סיפור מעשה.

בעיון מעמיק ניתן להבחין כי יונתן איננו מוותר על המוסיקליות והתבנית הפרוזאית היא רק למראית עין. השיר כולו שקול במשקל ימבוס מסודר, והחריזה חבויה, אמנם, אך דומיננטית ובעלת משקל רב בכל הנוגע להדגשות התימטיות: מים - בית, דגה - סוכה, סוחר - אחר, מלאכתו - אדמתו - שקטות,   ערבות - עבות - שדות. החריזה, כדרכה של חריזה מודרנית, שומרת על דמיון צלילי אך אינה מקפידה על דמיון מלא בין עיצורים ותנועות, והקשר בין המילים החורזות ומיקומן, תורם למשמעות השיר. יונתן, למעשה, לא ויתר, מעולם, על מסורת השירה, ומצא דרכים מקוריות וייחודיות לשלב אותה בתבניות מודרניות. היסודות של משקל חבוי, אך קבוע, חריזה וניגוניות אימננטית, הפכו ברבות השנים למאפיינים של שירתו המאוחרת של יונתן, ולכוח המשיכה שיש לה כלפי לחנים ומלחינים.

משהו על השיר

הדובר והנמען בשיר זה הם נסתרים. במרכז השיר עומדת דמותו של "האיש ההוא". מה שמודגש כבר בכותרת. זהו מעין סיפור על אותו האיש, ההוא, המרוחק, לא "האיש הזה" כי אם "האיש ההוא". הדובר מבטא הערכה גדולה מאוד כלפי "האיש ההוא", עד כדי הזדהות מוחלטת.

היידוע הכפול : האיש ההוא, הופך את נושא ונשוא השיר לקונקרטי ומוחשי, כביכול, אך השילוב עם משמעות מילת-הריחוק "ההוא", יוצר דמות אנושית אוניברסלית, מיודעת מאוד ומרוחקת מאוד כאחד.

השיר מספר את סיפורו של "האיש ההוא", למן ילדותו (ויש הסבורים, במידת מה של טעות כפי שיתברר להלן) עד ליום מותו.

מדובר באדם שחי, צמח התבגר ופעל, לכאורה, במציאות מסויימת מאוד: נולד למרגלות ההר ליד הנחל, בחורף  שר בין ערבות בוכיות, בקיץ האכיל את הדגים והעיף עפיפונים, מן ילד בודד של כפר וטבע המשתעשע בחומרי הסביבה והמקום (מזכיר במעט את הילד המשורר {"בחורף שר..."} של ביאליק בשירים כמו: "זהר" ו"הברכה") עם ההתבגרות בנה האיש את ביתו מאותם חומרי המקום (סוכה מגבעולי הערבות הבוכיות, בית מאבן המבצר האפורה), הקים טחנה (קמח) על שפת אותו נחל, זרע שדות, ההצלחה האירה לו פנים והוא ראה ברכה בעמלו  "שלח אונו על פני הים באניות סוחר". אולם האיש המצליח הזה, אשר בנה את עצמו במו ידיו, בעמלו ומן החומרים של אדמתו, איננו מוצא סיפוק מלא רק בעמל היומיום ובהון הנצבר, וכמו בילדותו, עדיין הוא זקוק לשעות של בדידות וקונטמפלציה (הרהורים וחשבון נפש), הוא איש שנוהג לעצור ולהתבונן בחיים, ולעיתים הוא נודד פזור נפש על ההר או בבכאים.

עיון נוסף, מעמיק יותר ב - 16 השורות הראשונות של השיר, המתארות את ילדותו ובגרותו של האיש ההוא, מחייב התייחסות מטאפורית, קונוטטיבית ו/או סימבולית לכל שמות העצם והתואר המופיעים שם. בעיון כזה מתברר, קודם כל כי אין כאן כל תיאור של נוף ספציפי כי אם נוף אוניברסלי, ואולי לא מדובר בנוף חיצוני כי אם בנופי הנפש; מילים כמו "למרגלות ההר" משמעותן - שלא בפסגות, כי אם  במקום ובמציאות פשוטים, אולי עוני, היעדר ייחוס חברתי. וכי "בחורף שר" יכולה גם דרך של פתרון מצוקות (חורף – תקופת מצוקה וקור) בעזרת שירה, (אולי האיש ההוא הוא בעצם משורר, ובכך נכנס לשיר יסוד ארס-פואטי.) "בקיץ" ו "אורות בצעי המים" יכולים לשמש מטאפורה לאור, חום ושמחה, ו "שלח אונו על פני הים" זהו מסמן ברור של אלוזיה  לספר קוהלת, פרק יא פסוק 1 "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו". כלומר, לא רק ילד תמים המאכיל את הדגים הרעבים, כי אם מישהו שנותן או מעניק מעצמו, מיצירתו ומלחמו, וגם אם אין לו שכר מידי,  מובטח לו שברבות הימים יזכה לגמול ראוי (בין אם הוא מודע לכך, בין אם לאו – פיתוח היסוד הארס פואטי).  גם בקטע המתאר את הבגרות וההצלחה, נכנסים הבכי ("ערבות בוכיות") הפשטות והאפרוריות ("אבן המבצר האפורה"), כלומר יש עצבות באיש הזה,

ההצלחה לא "עלתה לו לראש", הוא לא בנה לו וילה מפוארת משיש וזהב, כי אם מבצר מאבן אפורה. כך הופכות הערבות הבוכיות למטאפורה של עצב, אבן המבצר האפורה לסמל של פשטות ועוצמה פנימית. גם "זרע שדות" - המשמעות המטאפורית יכולה להיות כל השקעה שאדם משקיע על מנת לקצור, גם השקעה רוחנית. לא כתוב שלח הונו כי אם שלח אונו, שפירושו כוחו, במשמעות של כל מה שהיה לו ובו, בהישגיו ובאישיותו. ההר מוסיף ומסמל מצב של גבהות, בעוד הבכאים מסמלים שקיעה וכשלון, כלומר אדם שאולי נע ונד בין מצבי רוח קיצוניים. העירוב של יסוד לשוני טופוגרפי (הר) עם יסוד לשוני של עצב קיומי אנושי (בכאים), מרמז לקורא לא לקרוא את הדברים כפשוטם, אלא להבין אותם הבנה מטאפורית ומטונימית.

ראייה כזאת מאפשרת לשרטט את דמותו של האיש ההוא, לאו דווקא כחקלאי או עובד אדמה, כי אם להיאחז במלה "שר" ולאפיין אותו כמשורר, בילדותו ובבגרותו. תכונת ההתבודדות, הקירבה לטבע ולנוף, ההיצמדות אל הפשטות והאמת, הקירבה אל האדמה והמים, פיזור הנפש - כל אלה יכולים לתמוך גם בפרשנות, שאיננה מבטלת את קודמתה, כי אם מוסיפה עליה. אפשר גם לראות את המילה "שר" כפשוטה, ואז מדובר באדם שהקים לו את מפעל חייו במו ידיו, לא בהכרח חקלאי, לא בהכרח אמן, אלא כל אדם שחי חיים אותנטיים, בנה את עצמו, שמר על זהותו ומקורותיו והצליח במעשה ידיו בכוחות עצמו.

חלקו השני של השיר, 6 השורות האחרונות, אשר בקריאה ראשונה אינן מובנות בדרך כלל כהלכה, מותירות רושם ראשוני בקורא, כי "האיש ההוא", שבו מדבר השיר, מת ועבר מן העולם, ונקבר ליד "אמות המים השקטות", במקום בו נולד. אולם תשומת לב  לתחביר, הופכת את השורות האלה למעין צוואה שמצווה הדובר, כאילו בשם האיש ההוא: "ובנופלו" וכאשר ייפול (ו' העתיד המקראית)  "יקנו" - הוראה עתידית. כלומר לא משהו שכבר קרה, כי אם הוראה לעתיד. איש כזה, כאשר ילך בדרך כל בשר, מן הראוי שייקבר, או היה רוצה להיקבר, קרוב למחוזות חייו וילדותו "ליד אמות המים השקטות", ובמשמעות המטאפורית - במקום שקט, במחוזות ילדותו, בגרותו וחייו, ליד ביתו,  במקום בו תיוותר היצירה שיצר. "אחוזת עולם" – אחוזת קבר - אחוזת נצח או אחיזת נצח - ליד אמות המים השקטות - מה שהיה מעין מוטיב חוזר של חייו ושל שירתו, אחוזת עולם שעתידה להנציח את אותן אמות מים שקטות. (כאן גם מרחפת המשמעות של הביטוי "מים שקטים חודרים עמוק").

במקום סיכום

הזדהותו של הדובר עם האיש ההוא והריחוק שנוצר בגלל המלה "ההוא", יוצרים יחס פרדוכסלי של ריחוק-קירבה , בינו לבין אותו "האיש ההוא", עד כדי האפשרות לקבוע כי יתכן שהדובר מדבר על עצמו בגוף שלישי ומכנה את עצמו בשם "האיש ההוא".

גם מבלי לקבל עדותו של משורר, אם אמנם מקובלת עלינו ההנחה כי כל שיר הוא רפלקציה של נפש המשורר, ניתן להניח כי סיפור חיים זה, של אלמוני, שנמסר לנו כמשל, הוא אולי משאלת הלב

של מי ששואף להיות "האיש ההוא". הדובר כאילו ברא לו מעין מודל של אידאל אנושי אוניברסלי, המאפשר לכל אדם להתחבר אליו, שהרי הגורל מאחד את בני האדם, ושפת-השיר מאפשרת לתת ביטוי למכנה משותף אנושי, שעל פיו כל אדם, בעצם, העונה על האינטגריטי שהשיר משרטט -  יכול להיות "האיש ההוא".

כלומר, ניתן לקבוע כי מדובר בשיר  בו היוצר-המשורר, באמצעות הדובר השירי, מתאר מהלך ותפיסה של חיים שלמים,  במונחים של כרונולוגיה ביוגרפית, לכאורה, שהיא אוניברסלית בתכלית, לגבי כל אדם שחי ויוצר יצירה כלשהי במקום  בו נולד, אדם שיש לו זהות, שייכות וקרבה לאדמה, לטבע או לסביבת מגוריו ונוף מולדתו, ומהם הוא שואב את מקורות השראתו ופועלו, כאשר שמחה ועצב, הצלחה וכישלון, עוצמה וחולשה, פשטות ויופי, משמשים אצלו בערבוביה. איש כזה מבקש לו מנוחת עולמים קרוב למקורות השראתו, באחוזת ביתו אשר בנה לעצמו במו ידיו, ובלבד שתהיה זו אחוזת עולם - אחוזת נצח - אחיזה בנצח.

משום שאת השיר הזה כתב אדם שהוא משורר, אי אפשר שלא לראות בו את המשמעות הארס-פואטית – כלומר - כיצד רואה המשורר, הנחבא מאחורי הדובר, את חייו ואת פעלו - במקרה זה את  שירתו ואת מותו, הבלתי נמנע, ומהי צוואתו לגבי מקום קבורתו ונצח שירתו.

אפילוג

בראיונות שונים העיד המשורר כי כתב את השיר על עצמו. זהו ניסיון לתאר את הווית חייו כאדם עמל וכיוצר. תבנית הנוף המתוארת בשיר היא תבנית נוף מולדתו: המושבה פתח-תקווה, מקורות נחל הירקון,  מבצר אנטיפטרוס. וכי במשמעות העמוקה של הדברים ביקש לדבר על עצמו כעל מי שכל ימיו שלח את אונו/הונו ולחמו על פני המים וכי ברוב  הימים ימצאו אותם בני האדם, וכי אלה יַקנו לו אחוזת/אחיזת-עולם, בזכות שירתו. תפיסת העולם השירית, העולה מן השיר הזה, קובעת כי  השירה היא מעין כורח למן ימי הילדות (בדומה  לתפיסתו של ביאליק) וכי היא נכתבת בעמל רב. יש צורך בשייכות, עקביות, עבודה קשה, התמדה, אורך רוח, נשיאה בעול לטווח ארוך, ורצון וצורך בנתינה, על מנת לקצור, אם בכלל, את הפירות. השירה/האמנות מקנים לאדם את הניצחון על חלופיותם של חייו, ומקנים לו חיי נצח. השירה בפרט והאמנות בכלל, הם הניצחון היחיד של האדם על כל החולף, המתבלה והמתכלה שבחייו.

החיבור האוטומטי שעשו קוראים לדמויות ישראליות - ציבוריות ואהובות, שהלכו לעולמן, איננו מקרי. יש משהו בישראלי השורשי, כל אחד מאיתנו, שנולד, מתבגר ושולח אונו בארץ הזאת, בכל תחומי החיים, שעושה אותו מחובר אל השיר הזה ויוצר אשליה כי השיר נכתב עליו. כך גם יצחק רבין,  שהיה תבנית נוף מולדתו, שנולד, גדל ויצר את יצירת חייו על אדמתו, עליה נפל ובה קנה לו אחוזת/אחיזת עולם, בזכות יצירת חייו.